גם שפה היא מחוז הולדת. צבר לא יבין זאת : אדם נולד אל תוך מלים, חיתוך דיבור, ניואנסים, כמו אל תוך נוף או אקלים, ומי שממשיך כל ימיו לדבר בשפה הראשונה ששמע מעודו הוא כמו אילן צומח לאטו מן השורש, טבעת אחר טבעת, ואין הוא מרגיש את מקום החיבורים ואיננו זוכר אפשרויות של אקלים אחר.

אני באתי הנה בגיל שבע, קצת פחות. מתחת לשכבות הרוויות, המוארות, של עברית חמסינית פתוחה ותכליתית - שפה של קיצורים חזקים, של תמציות, גם כשהיא גבוהה-תנ"כית וגם כשהיא משלומפרת ופשטנית בחיי יום-יום - נשארתי פולנייה במחתרת : אני נושאת אתי סוד קדום, קריר ויבש, מסובך ומלא גינונים. מבטאי איננו מסגיר אותי אבל אני יודעת להגות צלילים השוברים את שיניהם של ידידי ילידי הארץ. שנים אני מרגלת אחר גברות פולניות מפורכסות בדיזנגוף, מתענגת לשמוע אותן שותות תה-עם-עוגה בגוף-שלישי ב"שטרן", לא מבחינות בי שאני מבינה כל מלה בשיחתן.

אם מותרות הם תענוג (או צער) חסר-תועלת, הרי האלטרנטיבה הפולנית התת-קרקעית שלי היא לוקסוס אמיתי : אינני משתמשת בה ככלי לקומוניקציה, אינני קוראת או כותבת בה, רק מרגישה אותה תמיד ברקע החבוי מן העין, מן האוזן, קוּרים של טיוטה נפשית אבודה, עם גוון של חיוך קלוש ואיזו חרטה ניצחת של מבוי סתום.

עד היום פולנית היא בשבילי נקודת-ההתייחסות, הבסיס לשפות אירופיות אחרות שהכרתי מאוחר יותר. מלה בשפה לא מוכרת, הכתובה באותיות לטיניות, מצטיירת לי מיד בהגייתה הפולנית, עיצורית וברורה, ואני צריכה להתגבר על קושי מסוים כדי למחוק הברות או לרשל אותן, להשמיט אותיות אחרונות או תנועות כשצריך, לזכור שלאותה אות עצמה יכולים להיות שני צלילים שונים, לפי המקרה, או אפילו יותר ; ללמוד הגיות שאינן מכבדות בדיוק נמרץ את הכתוב על כל דקויותיו, כפי שזה בשפה הראשונה שידעתי. כדי לשנן איות של מלה באנגלית, למשל, אני משתמשת בתעתיק פולני: מלה כמו because רשומה אצלי בזיכרון "בֶּצָאוּסֶה", כי כך קוראים את זה בפולנית/

ועוד : המלים בפולנית נראות לי אמיתיות יותר, קשורות קשר טבעי ואינטימי למשמעויותיהן: ל"חמאה", בשבילי, לעולם לא יהיה הטעם המופלא, השמנוני הזהוב-הדק שיש ל"מאסלו" בפולנית (אפילו לכתוב את זה בעברית אי יאפשר : הל' של "מאסלו" נשמעת בערך כמו W באנגלית). או למשל, "קשה" היא מין מלת-פארווע רכרוכית ולא מספקת ; "טווארדה", לעומת זאת, תשבר גרם ; רק היא, מבחינתי, ממצה כמו שצריך את מלוא קשיחותו הנחרצת של כל עצם קשה, ספסל-עץ ממורט, למשל, רצפת-בטון, עגבנייה שלא הבשילה, מרפקיו הבולטים של אדם כחוש... המלים בעברית, לגבי, הן אבסטרקטים, סמלים הצריכים תרגום לשפה הפנימית, המוכרת, של החושים והזיכרונות שאין להם מלים ; בפולנית הכול מוכר יותר, נקרא בשמו האמיתי הסודי : בסתר לבי אני בטוחה, כי אילו שאלו את פי השמנת לשמה היתה עונה מיד "'שְׁמִיֶיטָנָה", ללא שום היסוס, מתוך פכפוך חלק דשן, והכרובית, אילו שאלוה, היתה מושכת בכתפיה (בניחוח גפריתי לבנבן מן הסירים של אמא) ומפטירה כדבר המובן מאליו : אני קאלאפיור. במלעיל.

בראשית הילדות, כשכושר הפליאה וההזדהות עודנו במלוא טהרתו, נטבע הקשר האורגני שבין המלים והחושים, וכל שנות העברית שאחר-כך אינן מצליחות למחותו. זו הסיבה שבממלכת המלים הריחניות שלי בפולנית, העשירות בהד ובעומק, שולטות בעיקר המלים הילדותיות, החושניות, הפשוטות : כל שמות הטעמים, הריחות, הצבעים, החלל המידי . קרוב, רחוק, חלק, דוקר : חתלתול, פיפי, בית, לא רוצה. ואילו השכבות המופשטות, המורכבות יותר, כבר צמחו בלשון שחייתי בה מגיל שבע ואילך : על פוליטיקה, מין, ספרות ושאר עסקי-אוויר אני חושבת בעברית

אפילו את הילדות, את פולניה עצמה, התחלתי לזכור עם השנים יותר ויותר בעברית, וחלחלה בי, מאוד לאט ובלי משים, תחושה דקה של מהילה, אבדן פרטים, בגידה במקור. קודם כול מן הבחינה הזאת, היתה הנסיעה לשם כמו מסע במכונת-הזמן. הקליפות הלכו והתפוגגו מעצמן, עד שלרגעים נעלמו לגמרי : בנמל התעופה של וארשה היה שלט פרסומת לקוקה-קולה, והמבט קלט אותו כפי שקולטים שלטים כאלה, באדישות מיומנת, תוך כדי עמידה בתור להצגת הדרכונים - לאור זרקורי הטלוויזיה וקצב קרטור המצלמות (השלטונות עשו עניין גדול מב1אה של המשלחת הישראלית). אבל היה משהו מטריד בשלט הזה, הסיסמה היתה שונה מאלה שנעשית מורגלת בהן בכל היבשות, והעיניים חזרו אליו שוב ושוב : "קוקה קולה . להתלוצץ אתו?" והאנגלית משונה, משהו לא מתאים כאן ; פתאום, בבת-אחת ובלי מחשבה מודעת, קלטתי את משמעות הכתוב : "to jest to" איננו "להתלוצץ אתו" באנגלית מסורבלת, אלא "טו ג'סט טו" כלומר "זהו זה" בפולנית צחה, ובועה של צחוק התפקעה בתוכי, אי שם בין הבטן לחזה, ומרגע זה ואילך זה לא היה דומה לשום חו"ל אחר: חדוות הזיהוי של לשון השלטים, הטפסים, נהגי-המוניות, פקידי הקבלה, היתה כמו טבילה מחודשת במים קדמוניים, שאי-אז נזרקתי מתוכם ליבשה. אוזני צללו מעוצם ההיכרות האינטימית : אני כבר הייתי פה, אני יודעת איך שוחים כאן.

עוד באותו ערב, בבית-המלון בוארשה, ידעתי שאני בארץ שנולדתי בה : לחמאה, אחרי שנים רבות כל-כך, היה פתאום טעם אמיתי של מאסלו. וחזרו הביטויים העסיסיים שאין כמותם : "אין לי מושג

ירוק!', "פייג עם פרג", "חרא על מקל" (בגרסה יותר מנומסת : "שמאלץ על מקל". אין שום דבר עד כדי כך מסריח ומגעיל כמו המלה הפולנית ל"חרא", מביך אותי אפילו לחשוב עליה). גם "כולרה בהירה". והקללות הכלביות הארסיות, שפגיעתן משום-מה רעה ונשכנית יותר מכל הקללות הערביות גם יחד : "עצם של כלב", "דם כלב", וכן "כלב ליקק לו את הפרצוף". כמובן, בפולנית זה נשמע יותר טוב.

אחרי כמה ימים החלו לקרות דברים מוזרים עוד יותר. מתוך הפולנית השוטפת-למדי שדיברתי בימים הראשונים התחילו לברוח מלים, ובמקומן היו נתקעות בפי בעקשנות אותן מלים עצמן, אבל ברוסית, שפה שאני שולטת בה הרבה פחות, ורק משום שאמא שלי רוסייה. זה היה טריק מפתיע נוסף של מכונת-הזמן, חזרה אל שכבה עמוקה 'עוד יותר, אולי לא קודמת מבחינה כרונולוגית אבל ראשונית יותר מבחינת החוויה : מלות הליבוב הרכות ביותר, החמימות ביותר, מלים פנים-פנימיות של להיות מושכבת לישון במיטה צחורה תחת כסת-נוצות ענקית, אחרי אמבטיה לוהטת, הריח הנקי ביותר והתחושה המלוטפת ביותר – נומי, נומי, יקירה, נשמה שלי, נשמונת, פירורונת שלי . כל אלה הוטבעו בי ברוסית ; זה מה שנקרא "שפת-אם" וזו הסיבה שעד היום, מה שעושה לי שיר רוסי אחד לא יעשו לי כל הקלסיקאים ; וזה מה שצף בי פתאום, כמו אסוציאציה פרוידיאנית, בעקבות הפולנית הנשכחת-למחצה.

רוסית, כמובן, היא מטבעה שפה רכה ומתנגנת במתיקות, הרבה יותר מן הפולנית הפריכה, הרצופה מעקשים ; על כן קל לאהוב אותה, אפילו משמיעה בלבד, גם כשלא מבינים מילה, ולא צריך בשביל זה אמא שבאה מרוסיה. ואילו פולנית, כנראה, זה כמו כל מקרה פרטי של אהבה, עניין לא רציונלי: מבחוץ זה נראה נלעג וחסר-שחר; להבין באמת, להזדהות, אפשר רק מבפנים.

לחצו כאן כדי לחזור לאתר משחק מילים